שישי בבוקר, והפעם רוב המהדורה נשארת בבית - שלושה סיפורים ישראליים ושניים מהעולם. ויש ביניהם חוט שמחבר יפה: לפעמים דווקא הדברים הפשוטים - סלסלת לחם, מסעדה שמתמידה 13 שנה או מוצר אחד שהופך לתופעה - מספרים את הסיפור העסקי הכי מעניין.
1 - בנדיקט מחזירה את סלסילת הלחם החינמית
בנדיקט מחזירה לתפריט כמה מהמנות המזוהות איתה לאורך השנים, וביניהן גם סלסילת לחם קבלת הפנים. באותה סקירת חדשות אוכל מהבוקר מופיעים גם מהלכים של פרונטו, אמורה מיו ומסעדות נוספות - אבל דווקא הלחם הקטן תפס אותי.
הזווית שלי:
יש דברים שאנחנו מורידים מהעסק כי באקסל הם נראים כמו עלות.
אבל הלקוח לא חווה אקסל.
לפעמים סלסלת לחם שעולה לעסק מעט מאוד היא בדיוק הדבר שגורם לאורח להרגיש נדיבות, קבלת פנים וזיכרון של מקום. לפני שמורידים “הוצאות קטנות”, כדאי לשאול איזה ערך רגשי הן מייצרות.
2 - מסעדה בדגניה שמוכיחה שלא חייבים לרדוף אחרי הדבר הבא
גלובס הקדיש אתמול כתבה ל-1910 בדגניה א’, מסעדה איטלקית-ים תיכונית שפועלת כבר 13 שנה. היא יושבת במבנה היסטורי, עובדת עם תוצרת מקומית ועונתית, ויש בה מנות שנמצאות בתפריט כמעט מההתחלה ושלקוחות חוזרים במיוחד בשבילן.
הזווית שלי:
בעולם שבו כל שבוע אנחנו קוראים על “הפתיחה החדשה שכולם חייבים להכיר”, עסק שמחזיק 13 שנה באותו מקום הוא בעיניי חדשות לא פחות מעניינות.
מסעדה לא חייבת להמציא את עצמה מחדש בכל חודש.
היא כן חייבת לדעת מה אסור לה לשנות.
כשלקוחות נוסעים במיוחד בשביל מנה מסוימת, היא כבר לא רק מנה - היא נכס של המותג.
3 - מצעד אוקטובר מראה עד כמה התחרות בישראל כבר לא רק תל אביבית
mako פרסם אתמול את מצעד 20 המסעדות המדוברות של אוקטובר. בראש הרשימה נמצאת מסעדת דיין אנד פארטי חדשה בתל אביב, אבל הרשימה עצמה הרבה יותר מעניינת: פיתה קבב בבני ברק, בר יין בחיפה, מסעדה גדולה באילת, יפנית באשדוד, אסייתית בפתח תקווה ומקסיקנית בעמק יזרעאל. המצעד מבוסס בין היתר על ניתוח נתוני חיפוש ונתוני easy.
הזווית שלי:
זה בעיניי הסיפור האמיתי - לא מי במקום הראשון.
המפה הקולינרית הישראלית ממשיכה להתרחב, ובמקביל התחרות על תשומת הלב הופכת לארצית.
וזה גם אומר שלמסעדה בפריפריה כבר אין סיבה לחשוב שהיא צריכה לחקות את תל אביב. להפך - המקומיות שלה יכולה להיות היתרון הכי גדול שלה.
4 - אימפריית העוגיות Crumbl מתחילה לגלות את הצד השני של ההייפ
Crumbl הייתה אחת מרשתות המסעדנות הצומחות והמדוברות בארה”ב אחרי הקורונה, עם מודל שבנוי מאוד על ויראליות, טעמים מתחלפים ורשתות חברתיות. Restaurant Business מדווח היום שהאימפריה מתחילה להראות סימני חולשה, כשבין היתר ניסיון ההתרחבות לקטגוריית ה-dirty soda לא הצליח כפי שקיוו.
הזווית שלי:
זה שיעור שאני חוזר עליו הרבה - ויראליות היא כלי שיווקי, לא מודל עסקי.
היא יכולה להביא אלפי אנשים לדלת, אבל אחר כך צריך מוצר, תפעול, רווחיות וסיבה אמיתית לחזור.
והסכנה הגדולה מגיעה לפעמים דווקא אחרי ההצלחה: מתחילים לחשוב שאם הקהל אהב אותנו בדבר אחד, הוא יקנה מאיתנו כל דבר.
לקראת Global Taco Day, Taco Bell ו-Duolingo יצרו שיתוף פעולה שכולל רוטב Habanero במהדורה מוגבלת ואריזות שעליהן משפטים בתשע שפות. הפעילות מתרחבת גם לשיעורי שפה, הטבות לחברי המועדון ואירועים בכמה מדינות.
הזווית שלי:
זה שיווק שאני אוהב כי המוצר עצמו הופך למדיה.
במקום להדביק שני לוגואים על מודעה ולקרוא לזה “שיתוף פעולה”, הם מצאו רעיון שמחבר באמת בין שני המותגים - אוכל ושפה.
וזה שיעור שגם עסק קטן יכול לקחת: שיתוף פעולה טוב לא מתחיל בשאלה “כמה עוקבים יש לצד השני?”, אלא בשאלה “איזה סיפור אנחנו יכולים ליצור יחד שאף אחד מאיתנו לא היה יכול ליצור לבד?”