הבוקר אנחנו כמעט לגמרי בישראל - וזה בדיוק מה שרציתי למהדורה הזאת. ביסטרו חדש של מותג ותיק, קפה חיפאי שעושה את הדרך לתל אביב, שני שפים שמחליפים מטבחים, קצבייה שהופכת את הידע שלה למוצר מוכן - ובסוף תזכורת אחת מחו”ל לכך שצמיחה היא לא תמיד הצלחה.
1. רביבה וסיליה יוצאות מהפורמט המוכר - פסאז’ נפתח בצהלה
אחרי תקופה של ציפייה נפתח בצהלה Passage, המקום החדש של רביבה וסיליה. הפעם לא עוד שכפול של בית הקפה המוכר, אלא ביסטרו שכונתי מודרני בהשראה אירופאית, עם פרשנות עדכנית למנות קלאסיות ותפריט יין ודרינקים שמכוון לשעות שונות של היום.
הזווית שלי: זה מהלך שמותגים ותיקים צריכים ללמוד ממנו. כשיש לכם שם חזק וקהל נאמן, לא חייבים לפתוח “עוד אחד כזה”. אפשר להשתמש באמון שכבר בניתם כדי להעז עם פורמט חדש. המותג נותן את הביטחון - והמוצר החדש נותן סיבה להגיע שוב.
https://timeout.co.il/חדשות-האוכל-110/
2. קפה טלק מחיפה נוחת בבזל - ולא מנסה להיות עוד בית קפה תל אביבי
קפה טלק, שכבר מפעיל שלושה בתי קפה ובית קלייה בחיפה, מגיע לדיזנגוף פינת בזל. מאחורי המהלך עומדים טל פרידמן, נופר צור ועופר אפשטיין, והרעיון שלהם כמעט הפוך מטרנד בתי הקפה האחידים: פחות ניסיון להיראות כמו קופנהגן ויותר בית קפה שכונתי מהסוג שבו אנשים באמת נפגשים.
הזווית שלי: זה אייטם שאני אוהב במיוחד כי הכיוון כאן הפוך מהרגיל - מותג חיפאי מגיע לתל אביב ולא מתנצל על המקור שלו. בעיניי, הטעות תהיה לנסות “להיות תל אביב”. אם מה שעבד בחיפה הוא האופי, הקפה והקהילתיות - אלה בדיוק הנכסים שצריך להביא לבזל.
3. יובל בן נריה ואבי ביטון מחליפים מטבחים - והערב מתחיל הסיבוב הראשון
הערב, 28.9, אבי ביטון מתארח בטאיזו של יובל בן נריה עם ארבע מנות ספיישל בסגנון אסיאתי. יומיים אחר כך, ב-30.9, הכיוון מתהפך ובן נריה מגיע לרדלר עם ארבע מנות משלו בסגנון ים תיכוני. שני שפים, שני מטבחים ושני קהלים שנפגשים משני צדי אותו שיתוף פעולה.
הזווית שלי: ככה בעיניי נראה שיתוף פעולה טוב. לא שני לוגואים על פוסט ולא תמונה משותפת לאינסטגרם - אלא מוצר שהלקוח יכול לטעום. כל אחד מהשפים נכנס לעולם של השני, ושני המותגים מקבלים חשיפה לקהל שאולי לא היה מגיע אליהם בדרך אחרת.
https://timeout.co.il/חדשות-האוכל-109/
4. מיוז’י לבוצ’ - כשהקצבייה מבינה שהיא יכולה למכור גם את המנה
קצביית יוז’י הוותיקה בכפר שמריהו עברה מתיחת פנים ושינוי שם ל”בוצ’”, ולצד הבשר והמעדנייה היא מציעה כיום גם המבורגרים ומנות מוכנות לאכילה. כלכליסט בחן השבוע את המקום, כולל בוצ’בורגר של 240 גרם וכריך עוף בגריל.
הזווית שלי: מבחינה עסקית, הסיפור כאן גדול יותר מהמבורגר. כשיש לכם חומר גלם מצוין וידע מקצועי, תשאלו איפה עוד אפשר לייצר ממנו ערך. הקצבייה מוכרת בשר - אבל כשהיא צולה, מרכיבה ומגישה אותו היא כבר מוכרת מוצר אחר לגמרי, עם חוויה ומרווח שונים.
זו חשיבה שאני ממליץ כמעט לכל עסק מזון לעשות: מה אני כבר יודע לעשות מצוין - ועדיין לא הפכתי למוצר?
5. Yardbird נכנסת ל-Chapter 11 - המחיר של התרחבות שלא מחזיקה את עצמה
Yardbird, רשת העוף הדרומי שהחלה במיאמי ואף הייתה בעבר מועמדת לפרס James Beard, הגישה בקשה להגנת Chapter 11 עם חובות של כמעט 25 מיליון דולר. לפי מסמכי ההליך, הקשיים הצטברו בעקבות עלויות התרחבות, פגיעת הקורונה ובעיות תפעוליות בחלק מהלוקיישנים. הרשת ירדה משמונה נקודות בשיאה לחמש כיום, והמסעדות הפעילות ממשיכות לעבוד במהלך הליך המכירה והארגון מחדש.
הזווית שלי: אנחנו אוהבים לדבר על “התרחבות” כאילו המילה עצמה היא הצלחה.
היא לא.
סניף שני, חמישי או עשירי הוא הצלחה רק אם הכלכלה של כל יחידה עובדת. אם צריך עוד ועוד חוב כדי לממן את הצמיחה, לפעמים העסק לא באמת גדל - הוא פשוט דוחה את הרגע שבו יצטרך להתמודד עם המספרים.
לפני שפותחים את הסניף הבא, השאלה הראשונה מבחינתי היא לא “כמה הוא יכול למכור?”, אלא “כמה הוא צריך למכור כדי להצדיק את קיומו?”.
כשמכינים קציצות או המבורגר בבית, אל תלושו את הבשר יותר מדי.
ברגע שמתחילים לעבוד עליו כמו על בצק, החלבונים נקשרים והמרקם הופך צפוף וקפיצי. אני מערבב רק עד שהתיבול מתפזר, יוצר את הצורה בעדינות - ועוצר. במיוחד בהמבורגר, פחות ידיים על הבשר בדרך כלל נותנות ביס עסיסי ורך יותר.
השאלה של הבוקר:
אם הייתם צריכים להרחיב עסק אוכל מצליח - הייתם פותחים עוד סניף של אותו מותג, או דווקא משתמשים בידע ובקהל שכבר בניתם כדי ליצור קונספט חדש?
מעניין אותי לשמוע אתכם.
ואם יש לכם חבר מסעדן, יזם או איש אוכל שהמהדורה הזאת יכולה לתת לו רעיון - שלחו לו אותה.